בדמייך חיי, בדמייך חיי

(1260 מילים)

הלב האנושי הוא איבר בעייתי. מבחינה נפשית זה מרכז הרגשות – נתינה או קבלה של סימפטיה\ אנטיפטיה, אולם רגשות אלה שבריריים, הפכפכים, פגועים בשל טראומות ילדות וטראומות בכלל, נוטים לעסוק באני הפרטי האנוכי המרוכז בעצמו. דרך הלב האנושי אנחנו לא יודעים לאהוב באמת, שכן מבחן ה'אמת' הוא מבחן הנצחיות. אם האהבה תלויה בלב או ברגש ואם הרגש עולה ויורד אזי האהבה לא יכולה להיות אמיתית במובן הרוחני, שכן העולם הרוחני הוא עולם הנצח.

מתחת ללב, באזור הבטן והטבור, נמצאת מערכת העיכול. דרך אזור זה אנחנו יוצרים קשר עם הסובב ברמה הבסיסית, ברמת האגו, האינסטינקט, התחושה האינטואיטיבית. דרך מקום זה אנחנו יוצרים את האינטרקציות החברתיות ה'טבעיות'. מתחת לאלה נמצאים אברי המין שם מרכז היצר המיני שהוא כוח החיים הבסיסי, הדחף הבסיסי להישרדות. אך כל אלה נוטים להיפגע בקלות עקב נסיבות זמניות ומשתנות ולכן שוב, הם משקפים את מצבנו הארצי שהוא אמנם חשוב מאוד, אך נוטה להזניח את ההיבט הרוחני החשוב עוד יותר.

בכל זאת, אין תחליף ללב. הלב הוא מרכז הנפש והנפש היא הרכב, היא הכלי. אין לאדם כלי אחר, אין לאלוהים כלי אחר. התנ"ך מתייחס לא מעט ללב, כמו גם לכליות, לבטן ולאיזור החלציים  – האיזורים שמיצגים את הנפשי והארצי, כי בלב – דווקא במרכז הנפשי החלש הזה – אלוהים שוכן באמצעות ישות שנקראת רוח אלוהים, ובלי הרוח הזו אין לאדם תקווה ולא תקומה. בסופו של דבר האדם נמדד באיכויות הפשוטות של הלב, הוא יכול להיות חכם, מלומד, איש רוח משכמו ומעלה אבל אם אין לו לב אנושי פשוט, הוא לא שווה הרבה.

ציינו את האזורים מהלב ומטה ובמאמר מוסגר נציין שגם לעולם הרוח יש ייצוג 'גאוגרפי' בגוף האדם ואלה הצוואר, העיניים והקודקוד. ואולם גם אלה לא חסינים בפני הטעיות שכן גם בעולם הרוח יש רוחות מטעות שמשדרות למרכזים אלה, משפיעות ומעוותות אותם. לכן אדם יכול לדעת להתעלות על ההשפעות הגופניות והנפשיות, להיות ממוקד ברוח ועדיין להיות טועה.

רוח אלוהי ישראל היא רוח האמת והיא יורדת מלמעלה (מהשמים) דרך הקודקוד ועד לתחתית הגוף (בתנאי שמבקשים ממנה להיכנס). יחד עם זאת הכתובים מציינים שהמרכז בו שוכנת רוח אלוהי ישראל הוא הלב. הרוח יורדת, מחדשת מרפאת ומשפיעה על כל ההיבטים בחיי האדם ולכן באה מלמעלה ומשם לכל מרכזי הגוף, אבל היא שוכנת בלב (מאמר מורחב על מרכזי האנרגיה בגוף האדם והסדר הנכון שלהם ניתן לקרוא כאן. המאמר בשם תשוקות גבוהות ותשוקות נמוכות).

מעניין אם כן כיצד החולשה הזאת שלנו, כבני אדם בעלי לב חלש, פגוע בדרך כלל, הופכת למקום מרכזי  כל כך בתכנית הבריאה (האדם הוא מרכז הבריאה). לפי התנ"ך הנפש נמצאת בדם וזה מתחבר לעניין הלב כי הלב מניע את הדם ובלי אותה תנועה הדם מת והאדם מת. האשה לפי התנ"ך גם היא מסמלת את הנפש ואת העולם הזה שבו מתקיימת המציאות הנפשית, ובו (בעולם) המציאות היא פגועה ופגומה כמו הנפש עצמה.

התנ"ך מיטיב לתאר את הנפש, את אשה הזאת ואת הדם: "וַתּוּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגוֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ. וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבוֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים. שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דוֹדִים וָאֶפְרוֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אוֹתָךְ נְאוּם אֲדוֹנָי יְהוִה וַתִּהְיִי לִי… וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי… וַתִּיפִי בִּמְאוֹד מְאוֹד וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה… וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר… וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם, וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נוֹאֲפוֹת וְשׁוֹפְכוֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה. וְנָתַתִּי אוֹתָךְ בְּיָדָם… וְהִנִּיחוּךְ עֵירוֹם וְעֶרְיָה וְהֶעֱלוּ עָלַיִךְ קָהָל וְרָגְמוּ אוֹתָךְ בָּאָבֶן וּבִתְּקוּךְ בְּחַרְבוֹתָם. והֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ וְשָׁקַטְתִּי וְלֹא אֶכְעַס עוֹד. וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִימוֹתִי לָךְ בְּרִית עוֹלָם. וְזָכַרְתְּ אֶת דְּרָכַיִךְ וְנִכְלַמְתְּ. וַהֲקִימֹתִי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה. לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבוֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאוּם אֲדוֹנָי יְהוִה" (יחזקאל ט"ז).

הנביא מדבר כאן על ממלכת יהודה והוא מדמה אותה לאשה. האשה כפי שאמרנו מייצגת את הצד הנפשי ויהודה על פי פסוקים אלה (ולא רק על פיהם) היא אשתו של אלוהים. יהודה בפסוקים אלה היא אשה\ נפש פגועה ופגומה. בתחילה היא תינוקת שנולדת בלידה קשה ומגואלת בדם והלידה הקשה מסמלת את החטא שבא מדורות קודמים וגורם לנפש להיות פגועה ומכוערת, ללב להיות עקוב עוד מההתחלה.

אלוהים אז עובר מעליה לאחר שהיא כך נולדת בשדה (השדה מסמל את העולם, את הטבע והבריאה שנפלו), מרחם עליה ואומר לה: "בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כלומר, הלב הזה, הדם, הנפש, שבדרך כלל הם פגועים וטמאים וחטא בהם, הם הם, האמצעים שדרכם התינוקת תחייה, תגדל ותהיה לאשה יפה שאלוהים ייקח לחיקו. לכן אין תחליף ללב, לדם, לנפש, זהו הָרֶכֶב ואותו אלוהים בא להושיע ולטהר. ללא לב אין את מי או את מה להושיע ואלוהים לא עושה את מה שהוא חפץ לעשות.

לכן מי שעקר את ליבו כי הוא עקוב והפריע לו בדרך, מי שלא חי בתוך הדם הזה, אין לו תקווה. הוא לא בן אדם יותר אלא מעין מכונה – אם כי מכונה יכולה לחקות אדם בעל נפש וכלפי חוץ זה יראה דומה – אך אלוהים לא יעבור מעליו, לא ירחם ולא יקחהו לחיקו. (כאמור המכונה הזו יכולה להיות גם מבוססת היטב בעולם הרוח וניזונה מהרוחות המטעות, אך ליבה לב אבן).

האשה\ יהודה שבספר יחזקאל, אמנם בוגדת אחר כך במושיעה, מוכרת את גופה\ נפשה והופכת זונה, וגם אז, בסופו של דבר, אלוהים מטהר ומשיב אותה אליו. אך הוא יעשה זאת בתנאי ברור, שבתוך התלאות הקשות והסבל שעוברים על האשה ואף בזמן שהיא עוסקת בחטא (שהוא המקור לתלאות והסבל שלה), היא לא תתפתה לעקור את ליבה, לנסות להפוך עצמה למשהו על טבעי או על אנושי, בעלת כוחות על טבעיים או משהו כזה.

על פי יחזקאל, כאשר האדון ישוב ויראה את האשה החוטאת מתבוססת בדמיה, לאחר שתוקפיה חיללו פצעו ונטשו אותה בשדה – הפעם כבר לא תינוקת אלה אישה בוגרת, כואבת עם כל הדם והלב השפוכים שלה, מתביישת ונכלמת וחוזרת בתשובה – הוא ישוב לטהר ולאסוף אותה לחיקו. הכפרה בסיבוב השני או חידוש הברית לפי יחזקאל, יתרחשו כאשר האשה שגדלה והפכה לזונה תבוש ותיכלם במעשיה ולא יהיה לה עוד "פִּתְחוֹן פֶּה". אך מי שאין לו לב לא מסוגל להבוש ולהיכלם.

האשה\ יהודה שהיא סמל לכל בשר ודם (זכר או נקבה) שנקרא ונבחר להיוושע, צריכה לחזור להיות ילדה, תינוקת שמתבוססת בדמה בשדה. היא צריכה לחזור להיות תלמידה, לשכוח את מה שהיא כבר יודעת, לחזור לאהבתה הראשונה, לרגע שבו פגשה לראשונה את אהובה בשדה. זו לא חזרה חד פעמית שממנה גדלים וממשיכים הלאה, אלא מקום שצריכים להיות בו כל הזמן, כי ברגע שהאשה 'גדלה' ומתחילה לחיות מכוח עצמה, מכוח יופייה או חכמתה – במהרה היא שבה להיות זונה.

כל עוד האדם חי בגוף הבשר הוא נפש חיה, הוא מתבוסס בדם, ואלוהים שברא את הדם מרחם עליו ואוסף אותו לחיקו. כל עוד האדם חי בגוף הבשר, טבעו בוגדני ולאחר שאלוהים אוסף אותו, מטהר ומגדל אותו הוא מתגאה ביופיו, בוגד וזונה.

כל עוד האדם חי בגוף הבשר נפשו תתענה כדי שלא תתגאה, כדי שיבוש ויכלם על טבע הדם הבוגדני שלו. כל עוד האדם חי בגוף הבשר אלוהים ישוב יטהר וישיב אותו לחיקו מאחר ובוש ונכלם… אך את כל התהליך הזה אי אפשר לעשות בלי לב, או עם דם כחול למשל.

אני בן אדם. באתי מהאדמה ומהדם. אם אעקור לעצמי את הלב אוכל לחסוך לעצמי את התהליך שתואר, לחסוך הרבה כאבים ותלאות. בלי הלב לא אצטרך לראות את דמי השפוך, הריח הרע שנלווה לכך והטינופת, אך בלי הלב אין חיים אלא רק אשליה של חיים, בלי הלב אין לאלוהים מה לטהר והוא לא זוכה לכבוד על כך. אם בגלל הכאב הבלתי נסבל לעיתים, החלפתי את לב הבשר שלי בלב של אבן, אלוהים יכול לתת לי בחזרה לב של בשר ולתת לי ביחד איתו את כל ההבטחות שהוא נותן לאהוביו, אך גם את הקושי הנלווה לכך. כדי שיעשה את כל זה עלי לבקש זאת ממנו (לכרות את הברית), ולהיכנע לעובדת היותי אדם, אדמה, דם.