חבר

(950 מילים).

הוא, לא אכפת לו איך אני נראה. שמן או רזה, קרח, כפוף. לא אכפת לו בן כמה, אם אני עשיר או עני, אם יש לי חוש הומור, אם אני מגניב, דפוק, או סתם אחד. אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שאני מסתובב איתו. אין לי חשק לנסות להיות מה שאני לא. ולו, באמת לא אכפת.

אבל אכפת לו ממני. אני רואה שאכפת, כי הוא דואג לי, משקיע, כאילו שאני באמת יקר. אני חושב שזו הסיבה שהוא יקר לי. אני יודע שאף פעם לא יעזוב, לא יבגוד, לא יתיאש ממני כי אמרתי או עשיתי משהו אדיוטי (שאני מצטער).

אנשים מסתכלים וחושבים, איפה מצאת אותו? כי הוא מושלם כזה, חשוב. ואני, אני כבר מזמן הפסקתי לשאול מה הוא מוצא בי, למה הוא עוזר? יש לי שלום בזה. הוא עוזר לי וזהו. אני לא מפחד יותר שאינני ראוי או משהו כזה. אני חושב שזו הסיבה שאני נשאר. איתו אין לי רגשות נחיתות, הבנתי כבר שאני חשוב לו וזהו. חשוב לו במידה כזאת שהוא לרגע לא מפנה את מבטו, כל הזמן מסתכל, שומר.

לא, אל תחשבי שאני מתאר פה משהו אידילי, זה לא אידילי, מבחינתי בכל אופן. הדברים שהוא מביא איתו, רובם, רוחניים כאלה ולא תמיד אני מרגיש שזה מה שאני צריך וזה מה שאני רוצה. אני צריך דברים פשוטים, ארציים, אבל הוא לרוב מתעלם באלגנטיות מהם. זה מציק לי. הנה סוף סוף יש לי חבר, והוא מתעלם מדברים מציקים. רק בא אלי כל הזמן ובהתלהבות מראה לי דברים מעולמות אחרים.

במושגים המקובלים הוא מוזר, מוכרח להודות. שמתי גם לב שרוב האנשים לא אוהבים אותו בלשון המעטה, מתרחקים. גם אותי הם אוהבים להרחיק, בגלל שאני עדיין חבר שלו. מאז שעברתי לגור אצלו מצביעים עלי ברחוב. כשאני מתהלך, עוברים למדרכה שבצד השני.

אילו הייתי עשיר, מוצלח או מגניב, אולי גם אני הייתי שוקל להתרחק קצת ממנו ולנסות להתחבב על האנשים הרגילים. אבל אני לא באמת יודע מה היה קורה אם. כרגע זה המצב, הוא החבר היחיד.

לקח לי זמן להכיר אותו, להבין איך הוא חושב. אני יודע שהוא יודע הכל, מודע להכל; מתעלם לא כי הוא לא שם לב. יש לו בטח סיבות. הבנתי שהוא חושב בצורה אחרת ממני.

אז איזה מין חבר זה? בטח תשאלי. זה חבר אמיתי שלא דומה לשום דבר אחר. אם בכל זאת לנסות להשוות אותו למשהו, הייתי משווה אותו לחתול שלי. החתול שלי יכול לשבת יום שלם ולהסתכל עלי בהערצה, בלי להגיד דבר, בלי לבקש כלום ממני, בלי לעשות דבר ממה שאני מבקש. אני לא בדיוק משווה אותו לחתול שלי, רק בעניין הזה. הוא הרבה יותר מדהים מהחתול (והחתול שלי די מדהים), אבל עוד יותר מוזר ממנו. דבר אחד אני יודע, שניהם אוהבים אותי באמת. נכון, האהבה, זו הסיבה היחידה שאני עדיין איתו.

מעניינת האהבה הזו, בשבילי זה עניין מרתק. את רואה, יש בעולם מיליארדי בני אדם, אולי כמה מיליונים מתוכם מסוגלים לדבר על אהבה במילים חכמות, להכריז הכרזות. ואז הם מדברים על שלום ועל אהבה בלי סוף, אבל אין שלום ואין אהבה! זה לא שהם לא רוצים, הם מאוד רוצים, רק שאינם יודעים איך. ורק איתו, עם החבר, ועם החתול, הרגשתי שלום עמוק ואהבה אמיתית. ושניהם מדברים רק בקושי.

אני חושב שאלמלא הייתי מרגיש בפשטות את והשלום העמוק לא הייתי נמצא איתו כל כך הרבה. ואת החתול הייתי זורק מהבית – סתם פרזיט. אפילו עכברים הוא לא תופס לי. יושב ושותק.

יש עוד דבר שאני קצת מתבייש לספר. כי זה מאוד לא מקובל ונשמע אפילו מביש. הוא הבוס. אני עושה כל מה שהוא אומר לי, כי זה מה שהוא דורש. בטח תגידי ש… נו, עכשיו זה ברור, יש פה מישהו עם אגו גדול והוא משתמש בך. יש פה יחסים שמבוססים על חולשה, שולט ונשלט וכדאי שתצא לחופשי.

כן, ידעתי שיהיה קשה להסביר. בעידן של היום כשהאינדיבידואליזם הוא ערך עליון וכולם פמיניסטים ומשוחררים… הם כל כך משוחררים ועצמאיים שנותרים בודדים. מדברים על אהבה ונותרים בודדים. אז לכאלה קשה להסביר שהאהבה, כפי שהוא הסביר לי את זה, היא כניעה לשני.

נניח, תאמרי, נניח שכניעה. אבל למה שהכניעה לא תהיה הדדית? למה הוא הבוס ואתה מציית? הכניעה היא הדדית, אני אומר, לגמרי הדדית. יחד עם זאת ובלי שום סתירה, הוא הבוס ואני מציית. איך זה? תגידי. לא יודע איך זה, זאת אהבה. לא ראיתי שיש משהו אחר. לא נראה לך? מה אני אעשה.

הייתי רוצה לומר שלא אכפת לי מה תחשבי, מה חושבים אחרים, אבל זה לא נכון. הייתי יכול לעקור לעצמי את הלב, כדי לא לחוש בכאב, אבל הוא אומר לי לא לעשות את זה. מעניין איך חצי מהאנושות הפכו מיסיונרים כדי לשכנע את עצמם ולשכנע את החצי השני שהם מצאו פיתרון לכאב. זה לחיות בכאילו.

מיסיונר היה בטח אומר לי שזה לא בסדר שאני לא סובל מיסיונרים, ושאני לא מחבב פמיניסטים. כי אני אמור לאהוב, לא לדחות. נו טוב, בעצמי אני לעיתים קמת מיסיונר, רק בגלל חולשתי ובגלל הכאב. בגלל חולשתי והלב האנושי שמבקש את הקשר אני לעיתים סתם הולך לעבוד אצל מישהו, לשרת מישהו, זו עבודה טכנית. אני גם מרוויח מזה כסף ופה לפחות אין צביעות. נותן, מקבל, מנסה לעשות את זה טוב ושמח שמעריכים אותי בגלל זה.

אם הייתי חתול, הייתי יכול בלי בעיה לשבת כל היום ולהסתכל בהערצה על מישהו. מאז שעברתי לגור בביתו אני מנסה לעשות את זה. מנסה ללמוד לחקות אותו ואת החתול. אני עושה את זה במסגרת מגבלותיי האנושיות, כמובן, בצורה שלומיאלית והיפר אקטיבית. מה לעשות, שאכפת לי איך אני נראה. שמן או רזה, קרח, כפוף. אכפת לי בן כמה אני, אם אני עשיר או עני, אם יש לי חוש הומור, אם אני בן אדם מגניב או סתם דפוק.

איך אפשר לשבת ולהעריץ מישהו בדממה כשמפריעות לך השטויות האלה? ככה בטח היה אומר לי החתול אם היה מדבר, אם היה מפריע לעצמו בהתבוננותו האינסופית. אבל לי, זה פה ושם עוד מפריע. אני בן אדם לא חתול. אבל אני לא מתבייש להגיד שאני מעריץ את החבר שלי. אני מוכן למחוק את עצמי בשבילו למרות שהפמיניסטיות לא סובלות את מה שעכשיו אמרתי.