(550 מילים)
ישנה תופעה משותפת לכל הזרמים והדתות: יהדות, נצרות, אסלאם, הינדואיסטים, בודהיסטים, וזו תופעת האנשים שמצאו בדת דרך להתפרנס – להתפרנס מתרומות וגם ממיני מישרות שחכמי הדת המציאו לעצמם. בכל מקום זה נקרא אחרת, במקום אחד הם נקראים 'קדושים', במקום אחר הם אלה ש'תורתם אומנותם' או 'לומדי התורה', במקום אחר הם ה'משרתים בקודש', ובמקום אחר הם 'נזירים', 'סאדו' וכולי.
אצל הנוצרים האוונגליסטים יש מושג צבוע במיוחד שנקרא 'אלה שחיים באמונה', כלומר אנשים שכביכול הפסיקו לדאוג לפרנסה ולעניינים החומריים ושמו את הדאגה הזו בידי אלוהים ולכן הם 'חיים באמונה'. ואולם האמת הפשוטה היא שבני אדם שהינדסו להם את התודעה מפרנסים את אותם טרמפיסטים 'החיים באמונה' ולאלוהים אין שום קשר לכך. לחיות באמונה או להיות קדוש או לשרת בקודש או ללמוד את כתבי הקודש כל אחד צריך, אבל הוא צריך גם לעבוד לפרנסתו.
ומדוע כאשר אדם מקבל תרומה זה אומר שהוא קדוש או 'חי באמונה'? והרי להתפרנס מתרומות הוא דבר משחית מנוון ולא צודק. תרומות צריכים לקבל העניים האמיתיים, אלה שלא יכולים לעבוד, החולים האלמנות והיתומים האמיתיים, אלה שאין להם משענת אחרת.
כשאני יוצא לעבודה (אני עובד בתחום הבניין), מטפס על הגגות באמונה שלא אפול, מפעיל כלי עבודה באמונה שלא אנזק, כשאני תלוי יום יום בלקוחות שיתקשרו להזמין עבודה, כי בתחום שאני עוסק, במקרה משבר, זה הדבר הראשון שמקצצים – אני חי באמונה שאלוהים ידאג לי, עושה כמיטב יכולתי לסמוך עליו ולהפסיק לדאוג. אך זה בעיני ה'מאמינים' לא נקרא לחיות באמונה וזה לא 'תורתו אומנותו' ומעשה שבקדושה. לעומת זאת לקבל כסף מגופים ממשלתיים או מבני אדם שפעמים רבות תורמים מתוך רצון לנקות את מצפונם, כי הרוויחו את כספם לא ביושר, או כי הם חושבים לקנות לעצמם בכסף מקום בעולם הבא, או כי הפעילו עליהם מניפולציה רגשית כלשהי – זה נקרא לחיות באמונה.
באחרית הימים לא יהיו דתות וזרמים שלכל אחד מהם תורות משונות שמטרתן להשתמש באחר ולנצלו. באחרית הימים יהיה סדר וצדק ואז הבטלנים והטרמפיסטים ישפטו בחומרה. כך שיש עדיין תקווה.
גילוי נאות: לפי הכתובים ישנם אכן אנשים שמוגדרים משרתי אלוהים במשרה מלאה שזכותם לחיות מתרומות (הלוויים ששרתו בבית המקדש למשל). השאלה היא רק: האם אכן אלוהים עצמו שלח אותך למשימה שבשבילה אתה צריך להקדיש את כל זמנך ולחיות מתרומות?
רמז: אין כמעט אנשים כאלה ונדמה לי שכיום אין לאף אדם הצדקה לעשות זאת, כי אפשר כמעט תמיד ל'שרת בקודש' ולעבוד לפרנסתך במקביל. שאול השליח נתן לנו דוגמא בנושא זה ועל אף שהוא בפירוש ובבירור, על פי אותות רבים על טבעיים נשלח על ידי אלוהים באופן אישי לעשות עבודה רוחנית (הוא לא סתם שיכנע את עצמו בכך כמו הרוב המכריע של האחרים), בכל זאת עבד לפרנסתו.
אולם מי יפנה אצבע כלפי ההפקרות המשתוללת בנושא הזה (בכל הדתות) והורסת את האמון כלפי כל אחד מהגופים הללו (וכך גם כלפי אלוהים)? לכן טוב יעשה גם מי שעושה עבודת אלוהים אמיתית וראוי שיחיה מתרומות ולא ייקח תרומות לעצמו\ למחייתו אלא ישלב עבודה מפרנסת עם עבודה בהתנדבות כדי שלא יהיה נגוע ברפש הזה ויקלקל את שמו הטוב ואת כבוד אלוהים.
עדיף לעשות פחות (רק במסגרת הזמן והאנרגיה שעומדים לרשותך לאחר העבודה) מאשר לנגע את כל העשיה בממון לא כשר. לעיתים טוב לחכות עם העבודה הרוחנית הציבורית לגיל הפרישה, אז האדם הוא בשיא כוחו הרוחני ולא הארצי, אז, לאחר שדאג למשפחתו, גידל ילדים והתפנה, הוא יכול לתרום את תרומתו הרוחנית גם לקהילה. אולם בצניעות, בלי לשאת כל מיני תארים ולאייש כל מיני משרות, בלי לערב כסף או טובות הנאה בעשייתו, כדי שישמש דוגמא אמיתית לאופן שבו מתנהג איש אלוהים.
תגובה אחת