(220 מילים)
חשוב לי שיקרא בו וגם יקריא. חשוב לי שיערוך, שיכרוך ויפיץ, אם יחפוץ.
אהובי הוא גיבור מלחמה. השאיר אותי בבית נוח ויפה ויצא לנצח בשדה המערכה.
אין כאהובי, כחסדו וככוחו, כי בלב הקרב, בשדה, כשמתרסק סביב, הוא מגן עלי וסוכך.
בזמן שאני מתאר את המלחמה, בשיתוף עם מילותיי, הוא אוחז בגרון אוייביו.
אך מילותיי שחוקות כולן – 'המלחמה נוראה' הרי זה תיאור שחוק ודל.
על כן הניחני בבית שבנה לי, מבוצר, לא חסר בו דבר, ומבוא אחד השאיר שם פתוח – אל מול המלחמה – עלי לעמוד שם, אין לי ברירה.
באזור המלחמה אהובי מלמד אותי את עקרונותיו, ואת הקרב. שם הוא לי כל העולם.
כוס הדמעות שם נכונה, לא אחת, התלוננתי, התחננתי, צעקתי: אני שונא מלחמה.
כל העולם הוא שדה קרב, והרי לא רק אני עומד בטבוריו – כל האנושות שם.
ואולי אני זה שמתלונן במיוחד? כי הראה לי את הגובה והרוחב והעומק של הצחוק והבכי, והראה לי תכלית ימיו. ואת שורש מהותו ראיתי לאשוריו, ואת גודל אהבתו והיקף נכסיו.
כי עשרות שנים כלות עיניי, רואות, ואני חסר כוח. והוא אי שם וגם כאן, איתי במלחמה.
כולם עזבוני. ואני עזבתי את כל העולם. ואהובי עימי בחזיונות הלילה ובפולמוסי היום. כל יום.
מילים וחזיונות, תחושות ומראות – שם נועדים אנחנו. הוא בשלו, אני בשלי, מחפש בצפונות ומחפש בהגיון ליבי וכהרגלי – גם קצת מתלונן.
"יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, יְהוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי."