הריון תמידי

(524 מילים)

צריך להיזהר, שלא אשמור טינה, שלא אהיה מריר. שכאשר העולם משתנה ואני משתנה (יומיום, הכל משתנה), שלא יהיו בי משקעים. שלא ארצה להוכיח שום דבר מתוך מניע אישי, שלא ארצה להחזיר או לנסות להעניש את מי שעשו עוולות ופשעים.

בוא יבוא יום נקם ושילם אך תפקידי אינו לנקום או לשפוט, זה תפקידו של אלוהים.

לעומת זאת התפקיד שלי הוא להיות בהריון. תפקיד לא פשוט שאין ממנו הפוגות. והרי גם אשה הרה, מהרגע שעוברה ועד הלידה, לא אמורה להפסיק.

אני אם פונדקאית. עלי לגדל עוברים לאנשים שעוברים על דרכי. בעל כורחי, פתאום נוצר איזה קשר, הפריה, והנה אלוהים מפקיד עובר בתוכי. אני מזין, מגדל ושומר אותו, הוא הופך חלק ממני.

הריון שכזה אורך בין כמה דקות לכמה שנים, כל פעם אחרת. ובבוא הזמן, אני מוכן להגיש את הרך שנולד לבעליו החוקיים… אלא שלרוב הוא לא רוצה את התינוק שלו. אני מנסה מימין או משמאל, לגשת בעיגול או בזווית, זה לא משנה. יש לי כבר קבוצה גדולה של יתומים סביבי.

קבלתי את התפקיד עוד לפני שנולדתי. במשך שנים ניסיתי לברוח ממנו, כמו יונה שנשלח להביא את דבר אלוהים לנינוה והעדיף לעלות על אניה שיעדה בכיוון השני. כמו שליח פיצה – יש לו פיצה למסור, יש לו כתובת, וזה כל מה שיש לו. אך אם מישהו טורק לו את הדלת בפנים הפיצה תישאר בארגז של הקטנוע, תתקרר.

ובאמת, למה לנסות להעביר לאנשים דברים שהם לא רוצים? לעיתים קרובות הם ממש שונאים את זה, ובאופן טבעי הם דוחים לא רק את המשלוח אלא גם את השליח. אולי הייתי רוצה לחיות כשאר האנשים, להסיר מעלי את העול הזה? סתם להנות עם בני אדם ולצחוק, בלי שיהיה אכפת לי מהם. אבל אי אפשר להיות מופרה, בהריון, עם צירים, ולהעמיד פנים שזה לא קורה – בלתי אפשרי.

לעיתים (נדירות) מישהו מסכים לקבל מידיי את התינוק שלו ולעיתים עוד יתר נדירות הוא מוכן גם לטפל בו וגם אז הוא קצת רוטן, מתנה תנאים, מגביל באם ואולי.

אני משתדל לא להתלונן. כל הריון ולידה – בהגדרה – הם קשים. בכל זאת, מסירת התינוק נדירה ככל שתהיה לא עוזרת, כי אין כמו לידה מוצלחת או אף מוצלחת למחצה כדי לעורר הריון נוסף באופן מיידי. וזה שקיבל תינוק אחד, את השני כבר לא רוצה.

אולי יבוא יום שבני אדם יהיו כל כך מבוהלים ועם הגב לקיר שבעל כורחם יקבלו את מה שאלוהים רוצה לתת להם? אני לא בטוח שכך יקרה כי נדמה לי שתם העידן שבו מאכילים אנשים באמצעות מניפולציות או איומים – מי שלא רוצה לאכול? זה בסדר. ימות ברעב בפינתו, בשקט?

בכל זאת יבוא יום ואלוהים יבנה שוב את מקדשו בארץ ישראל. זה יהיה מקדש אחר – בית חולים גדול ליולדות ויולדים ואני אהיה מראשוני המאושפזים. עד אז אני צריך ללמוד לקבל את עצמי בלי להתלונן, להשלים עם תפקידי בלי להתמרד. לחוות את הפשעים, את דחיית התינוקות, מבלי להיות מריר, מבלי לרצות לברוח באוניה לצד השני.

לעיתים עלי להיות חנוט בתוך מעיי הלוויתן ולקבל גם את זה מבלי שיהיה לי נדמה שאני עומד לאבד את שפיות דעתי. אני שליח הפיצה שצריך לוותר על הטיפ ולעיתים לקבל בעיטה ולהתגלגל דרך המדרגות, עם הפיצה, החוצה. אני דג ששוחה עם יונה באוקיינוס, והמון הביציות שבי צריכות אחת אחת לצאת. חלקן מופרות חלקן עוד לא. כמו דגי הסלמון הפראיים. כשההריון הגדול יסתיים, אשכב על הצד, במימי הפלג הקטן, הקסום בהרים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *