(935 מילים)
רון נולד עם תסמונת דאון. הוא תלותי ומוגבל, אך מה שיש לו לתת לעולם הוא רב ממה שהוא זקוק לקבל ממנו. עם זאת, מה שיש לרון לתת אינו יכול להימדד בכלים המקובלים של 'הצלחה' ו'תועלת'. סיפור זה מבוסס על אירועים שקרו במציאות, אם כי הפרטים הביוגרפיים מדומיינים ברובם. הסיפור מוקדש לכל בני האדם השונים, החריגים, אלה שאינם תחת הזרקורים אלא חבויים ודחוקים בשוליים ואינם מהווים דוגמה מקובלת ל 'הצלחה' אך בלעדיהם העולם היה מקום עם הרבה פחות תקווה. כמו בחיים, רון הוא לא גיבור הסיפור שלנו, אלא רק לגמרי בעקיפין.
* * *
מירב היא בחורה רזה ונמוכת קומה, אך את נתוניה הגופניים הממוצעים משלים חיוכה הכובש. חיוך שחושף משהו אופטימי, רך, מפרגן, שנח עמוק בנשמתה ועולה מדי פעם במפתיע ומפציע מתוכה. מירב גדלה בבית מרווח, עטופה בחום ובתשומת לב. הוריה, יורם וטובה שכטר, ניסו תמיד, ככל יכולתם, להותיר את קשיי העולם מחוץ לדלת בית המשפחה ולהעניק לשני ילדיהם את הטוב ביותר שהיה בנמצא.
למרות זאת, ולמרות החיוך הכובש, חוותה מירב במהלך ילדותה קשיים לא מעט. לאחר השירות בצה"ל יצאה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, סיימה בהצלחה תואר ראשון אך לא מצאה עבודה מתאימה, עברה בין כמה עבודות זמניות, עד שלבסוף עשתה תפנית חדה ונסעה להודו. אולי החליטה להשלים את מרד גיל ההתבגרות עליו דילגה בגיל העשרה.
בהודו מצאה איזו קבוצה רוחנית בין הרים רחוקים ובילתה כמה חודשים בחברת גורו מקומי, ללא טלפון, ללא אינטרנט, בלי לצאת. אביה הדואג טס, שכר רכב ונהג מקומי, מצא את מירב והחזיר אותה הביתה. מירב לא התווכחה, לא כעסה, ממילא חשה שהחוויה בהודו מיצתה את עצמה.
כשחזרה, הסתובבה בין החדרים שבבית הוריה, מנסה להדוף מעליה את סימני השאלה ששוגרו לעברה בדממה. "מה לגבי עתידך, מירב? מה לגבי קריירה, לימודים? חתונה?"
יום אחד הכירה בחור והתחתנה. מהר ובחטף. היה זה סיפור אהבה סוער ומירב חשה שהנה חייה מתממשים, הנה היא עולה על הדרך הישרה אל העתיד הטוב שהובטח לה עוד בילדותה, עתיד אשר דומה שהוא מובטח לכל נצר של שושלת שכטר הנאדרת.
אך הגורל (או משהו אחר) המשיך לא להסביר לה פנים. בתום שנתיים של נישואים שהפכו כושלים, התגרשה וחזרה לבית הוריה בבושת פנים. כתמיד, לא פסקה מלשמור על גישה אופטימית וחיובית, אך לתווי פניה נוספו עתה גם כמה קווים של כאב ואכזבה מרה. שנתיים-שלוש נוספות חלפו ביעף. מירב עבדה כפקידת קבלה במשרדו המפואר של אביה. עבדה במסירות. חייה היו לשגרה של עבודה עד חמש, יציאה לבילוי פה ושם, טלוויזיה, ספר במיטה, וזהו. פחות או יותר.
ויהי היום, ומערכת יחסים חפוזה ואומללה שהסתיימה מהר, הניבה הריון לא צפוי. שלא כהרגלה, לא מיהרה מירב לדווח להוריה. שעות רבות הסתגרה בחדרה, אף נעדרה מהעבודה, ובתום חיבוטי נפש רבים יצאה ובליבה החלטה ברורה: ללדת ולגדל את הילד בעצמה. הוריה לא התערבו בתחילה, למרות שדאגו מהשלכות החלטתה על עתידה וְחַיֶּיהָ.
גישתם השתנתה כאשר נודע כי העובר סובל מתסמונת דאון. אך מירב לא שינתה את דעתה בעקבות הבשורה, אפילו התחזקה בה ועמדה מול מחאותיהם הנמרצות של כמעט כל מי שסבב אותה. מין עקשנות חדשה שלא הכירה, והכרה בהירה של הדבר הנכון שעליה לעשות נולדו בה, ותחושות אלה הוסיפו וחיזקו את החלטתה.
רון הגיע ובא לָעולם. לְעולם אפור, לא ברור, שזימן למירב שנות התמודדות קשות. היא עזבה את בית ההורים ושכרה דירה קטנה בפרברי רמת גן. הילד גדל ובמשך השנים שינה לא רק את סדר יומה של מירב, סדר יום שהוקדש ברובו אליו, אלא שינה אותה גם מבפנים. מירב התעקשה לומר לכל מי שהיה מוכן לשמוע כי הילד הזה, המוגבל, התלוי בה כל כך, עם החום והנתינה האופייניים לו, עשה אותה אדם שלם יותר מאי פעם.
רון אהב ספורט. היה לו רצון להוכיח שהוא, למרות מגבלותיו, מתפקד ככל נער, שיש לו זכות להיות שותף שווה בחברה. מירב תמכה בו כל כולה, הסיעה אותו לאימוני האתלטיקה ושכרה בעבורו מאמן מיוחד.
הגיע היום, ורון, בחברת אימו ומשלחת מיוחדת של ספורטאים בעלי מוגבלויות, עלה למטוס חגיגי שגלש בהדר על מסלול ההמראה ונסק אל שמיים תכולים מעוטרים עננים לבנים. הם נחתו בסיאטל שם התקיימה אולימפיאדת המוגבלים. רון היה אחוז התרגשות. הכל סביבו היה מלהיב וחדש. הוא הצביע ללא הרף על המכוניות הגדולות בדגמים שלא הכיר, על הבתים, הרחובות המצוחצחים ומתקני האימונים המשוכללים שבכפר האולימפי שעל יד האצטדיון.
הגיעה השעה, ותשעה רצים בעלי רמות שונות של פיגור שכלי התייצבו על קו הזינוק, ורון ביניהם. מין ערפל מחניק העיק עליו. התרגשותו הייתה גדולה כמעט מיכולתו לשאת. בזוויות עיניו ראה את הקהל הגדול, והעיניים, כולן נשואות אליו ואל חבריו. האם יצליח לעמוד בציפיותיהם? אי שם בתוך הקהל, הוא ידע, ניצבת גם אימו הגאה, מנגבת מעינה דמעה של התרגשות, הולכת, מסתובבת, לא יכולה לעמוד במקום אחד.
מבזקי המצלמות דקרו את אור היום הבהיר, המסלול הכהה השתרע לפנים, ארוך ונוקשה. רון נדרך במקומו. יריית אקדח נשמעה. הוא ניסה לנתר אך רגליו לא נשמעו לו. אחת מהן נתקלה במסלול והוא נפל על הארץ, התגלגל ונחבל. קשה היה לו להאמין שאכן זה קורה לו. הוא אסף את איבריו בתנוחת עובר, מבקש רק להיקבר חי באדמה שתחת המסלול, לא לצאת מתוכה לעולם. הוא החל לבכות בכי רם ומר, מיואש, בלתי נשלט.
לפתע חש ביד נוגעת בכתפו. אנסטסיה רכנה מעליו. הייתה זו אחת המתחרות אותה פגש יום קודם במסגרת האימונים וההכנות לקראת התחרות. היא סבלה כמוהו מתסמונת דאון ועתה חייכה אליו, וחיוכה נסוך נחישות וביטחון שלרגע חש כי עברו מן העולם. מבולבל, הסתכל סביבו וראה כי לא רק אנסטסיה כאן; כל המתחרים שיצאו למרוץ על מנת לנצח ולזכות במדליה, עצרו כשהבחינו שנותר מאחור, הסתובבו ונאספו סביבו – כולם.
"אל תצטער," אמרה לו אנסטסיה, "עכשיו זה אתה שתנצח בתחרות."
מישהו הושיט לו יד, עזר לו לקום, וכול המתחרים הלכו, קבוצה מלוכדת אחת לרוחב המסלול, עד לקו הגמר וחצו אותו יחד, מלווים בשאגות הקהל הרב שנעמד כולו על רגליו. אף עין לא נותרה יבשה.
רגע מכונן נולד והוענק לָעוֹלָם, והרגע לא ימות אף פעם, ימשיך ויתגלגל, יחזור ויסופר מפה לאוזן, מאחד לאחד, נושא עימו תקווה גדולה.