(1050 מילים)
במשך שנים, באופן כמעט יומיומי, עולה בהכרתי: 'מצטער אבא אלוהים, סליחה, אנא סלח לי'. המשפט עולה באופן לא רצוני ולכן נראה שלא אני יוזם אותו. הוא עולה בעקבות איזה אירוע – אפילו סתמי ויומיומי ביותר – או כשאני עם עצמי. ואולם לעיתים קרובות נראה שאין כל עילה להצטער או לבקש סליחה ונראה כי לא עשיתי שום דבר 'לא בסדר'.
לכן בעקבות המחשבה הזו כמעט תמיד עולה מחשבה מתנגדת – אשר דומה שגם היא אינה באה ממני, והיא שואלת: 'למה להצטער? על מה בקשת הסליחה? לא עשית דבר לא בסדר'.
משום שהמחשבות עולות שוב ושוב ומשום שנראה שלא אני יוזם אותן, ניסיתי פעמים רבות לשאול ולהבין מה מקורן. האם המחשבה המתנצלת מקורה באלוהי ישראל ואכן יש צורך בזה? או שהיא באה ממקור מטעה שמנסה להסית אותי לחשוב שאני 'לא בסדר'? ומה מקור המחשבה העוקבת שמתנגדת למחשבה הראשונה? האם זו מאלוהי ישראל, שמנסה לומר לי שעלי לגרש את המחשבה הראשונה ולחסום את המקור שלה?
ובכן לאחר שנים של נסיונות ניתוח ומעקב אני מגיע למסקנה שכל ההליך (המחשבה ומחשבת הנגד) מקורו מעורב. אני מעלה זאת כאן כי יש פה לקח שלמדתי לגבי מחשבות בכלל והמקרה הזה יכול לשמש לכך דוגמא.
זה זמן רב שאני מבין שהמחשבות הן השפה של עולם הרוח, שהן החיבור והקשר של האדם עם עולם הרוח ושמקור חלק גדול מהמחשבות איננו בנו. בעקבות מסקנה זו ובהיותי אדם מאמין הדבר הבא שרציתי להבין הוא, מה מקורה של כל מחשבה ומחשבה שעלתה בי בהקשר זה. כי המקור יכול להיות המערכת הטבעית של הגוף והנפש, והוא יכול להיות רוחני, חיובי או שלילי. בסופו של דבר ראיתי כי לעיתים קרובות המחשבות מתערבבות בשניים או יותר קולות ממקורות שונים. הערבוב מקורו ברוחות מטעות שבכך רוצות לסבך את נסיונות המאמין להפריד בין הקולות ולהבין מה קורה סביבו. והערבוב, כפי שנראה בהמשך, יכול להתרחש גם כאשר מראש יש כוונה נכונה (מקור חיובי).
לגבי המקרה שאני מתאר, מה שראיתי הוא כי המקור הראשוני למחשבה המתנצלת הוא חיובי. הוא נובע מהעובדה שאני ככל בני האדם יצור חוטא וההתנצלות אינה באה להאשים אלא לעזור לי לגדול להתפתח ולתקן. כשאני אומר שאני יצור חוטא מה הכוונה? הכוונה היא שאינני מדייק בתגובותיי במעשי וכולי. לעיתים זה קורה מתוך בחירה מודעת – אני מתפתה למשהו שאינו עולה בקנה אחד עם הדיוק והטוהר של אלוהים שהוא הדגם, האב טיפוס, לדבר השלם. ולעיתים אני חוטא (חוטא הכוונה מחטיא את המטרה – לא מדייק) מתוך כוונה או מחשבה לא מודעת. לכן ההתנצלות הבסיסית – גם כאשר אין שם כוונה חוטאת מודעת – היא במקום. אני רוצה לדייק, והשאיפה לדיוק מזמינה את רוח אלוהי ישראל. הרוח אז רומזת לי שהיה במקרה המסויים חוסר דיוק והתגובה הטבעית שלי היא התנצלות. ההתנצלות במקום כי בעזרתה אני מודה בחוסר הדיוק, מפסיק להדחיק את זה וכך פותח את הדלת לשיפור. (אני מזכיר את רוח אלוהי ישראל שהיא מושג יהודי. להרחבה על הרוח הזו ועל יהדות בכלל, ראו את המאמר שכאן).
אך אז, יחד עם ההתנצלות באה מחשבה ממקור שונה שמנסה להטיל עלי אשמה וזה רובד אחר. המקור הראשון, החיובי, ברוב המקרים, אין כוונתו להטיל אשמה – כשאלוהים רוצה להפעיל אזעקה אמיתית, להטיל אשמה ולומר לי שחציתי איזה גבול שהוא לא סובלני כלפיו, הוא מראה לי את זה ברור. לכן הטלת האשמה במקרים האחרים איננה ממנו ומטרתה לכווץ אותי, לגרום לי לחשוב שאי אפשר לתקן, שאינני ראוי לתהליך הבונה, שאינני ראוי ליחס האוהב של אלוהים וכיוצא באלה. אמנם המחשבה השלילית עם האשמה איננה בהכרח דומיננטית אצלי, לעיתים קרובות זהו הד רחוק של משהו שכביכול התגברתי עליו, שכן אני יודע בוודאות שאלוהים מכפר בשבילי. בכל זאת נותר שם מעין הד שמנסה להיכנס.
מאחר וישנה מחשבה שלילית שתוקפת את המחשבה החיובית ורוצה למעשה למנוע ממני לבצע את הלימוד והתיקון שאלוהים רוצה להעניק לי, אזי מיד עולה מחשבה חיובית נוספת שאומרת: 'שים לב, אין פה אשמה, לא עשית כרגע דבר חריג שמצריך תחושת אשמה אלא רק מודעות למצבך וחיבור מחודש ומתחדש עם אלוהים שידריך ירים ויעשה איתך בהדרגה את התיקונים והגדילה. עצור על הסף את השפעת האוייב שמנסה לגרום לך להרגיש אשמה, הוא מנסה לחבל בתיקון הטוב שאנחנו עושים'.
ואולם גם אל תוך מחשבה חיובית זו שהגיבה על המחשבה השלילית שהגיבה על המחשבה החיובית הראשונה, נכנס שוב הגורם השלילי שרוצה להשיב מלחמה. השלילי השני, מאחר שהוא רואה שרוח אלוהים או מלאך כלשהו (אני לא יודע וזה לא משנה) בולמים בי את האשמה, משנה טקטיקה, מרפה מהטלת האשמה כבראשונה ואומר: אין לך על מה להתנצל, כל המחשבה הזו מראשיתה לא נכונה, אובססיבית, מוזרה. עליך לעקור מהשורש את מה שמנסה להגיד לך ללא הרף שאתה טועה, מאחר שאתה מבין בעצמך שלא עשית כל רע.
בכיוון המחשבה האחרון הכוחות השליליים מנסים לנטוע בי בטחון מזוייף בחפותי (למרות שלפני רגע ניסו לשכנע שאני אשם) וגם באופן עקיף ליצור בי תחושת אשמה חדשה על כך שאני אובססיבי, מוזר, חסר ביטחון וכיוצא באלה.
אני יכול לראות סביבי לא מעט אנשים כאלה שמאמינים לרוח המטעה ומתהלכים עם אותו הביטחון העצמי המזוייף, ביטחון שאין לו באמת על מה להישען. לחילופין אפשר גם להבחין במקרים רבים שבהם הרוח המטעה משכנעת אנשים שהם אשמים ולכן חסרי תקווה, לא ראויים וכולי. ולעיתים השכנוע הוא בשתי ההטעיות גם יחד, גם ביטחון מזוייף וגם אשמה הורסת. נראה אפוא שסוג זה של מחשבות מטעות נפוץ לא רק אצלי; ואולם רבים אינם זוכים לקול המדריך, המתקן והמגן.
הבטחון באלוהים הוא למרות הידיעה שאני לא מדייק (חוטא), והיא הבטחון בכך שהוא מספק לי תיקון. זאת, ככל שאודה בחטא ואבקש את התיקון. הקול המדריך והמכוון לתיקון מתקיים בי בזכות העובדה שכרתי עם אלוהים ברית (הסבר מפורט על כריתת הברית בעידן המודרני מופיע במאמר כאן). כריתת הברית מאפשרת את הכפרה העקרונית והבסיסית, ואולם הברית שבעקבותיה מתקבלת כפרה היא תחילת התהליך. אנשים רבים כורתים את הברית ומקבלים כפרה, אך אז נעצרים ולא מתמידים בתהליך הדיוק והתיקון היומיומי עם רוח אלוהים.
זה כמו אדם שהתכוון לעשות עבודה כלשהי בחדר, ואז נכנס, מדליק את האור, אבל אז לא עושה את העבודה שלשמה נכנס. הדלקת האור בחדר היא תנאי טכני שאי אפשר בלעדיו, זהו תנאי חד משמעי כמו כריתת הברית. העבודה שעושים בחדר היא המהות אך היא גם תהליך. עבודת הדיוק התיקון היא דבר שמתעוררים בהדרגה לבקש אותו וכך הוא נעשה.
בתהליך הזה כדאי לשים לב למחשבות השונות, לנסות להבין את מקורן ולהבין מה הן אומרות ואז לדייק אותן בעזרת אלוהים, כי כך התהליך הבונה מתבצע.
בסופו של דבר מעניין היה לי לעקוב ולראות כי לאחר שהבנתי את התהליך, המחשבות ומחשבות הנגד בתחום הזה פסקו כמעט לחלוטין. נשארה בי עדיין ההכרה בצורך בתיקון ודיוק ועולה המחשבה על הצורך הזה כאשר אני לא מדייק, אך בצורה הרבה יותר רגועה ושקטה. ולכן מה שניתן לראות בנוסף הוא כי עצם החקירה שמובילה לחשיפת הרוחות המטעות עוזרת לנטרל את השפעתן.