(1750 מילים)
המאמין הראשון הוא אלוהים – המקור לכל אמונה. כשאלוהים בורא הוא עושה זאת באמצעות אמונה, הוא מאמין בכל ליבו בדבר שהוא עושה וכך מביאו לידי קיום. כך נוצרים עולמות על גבי עולמות, רבדי קיום וחיים מגוונים. אלוהים הוא הקיים וכל מה שיברא קיים איתו רק משום שהוא מאציל עליו מהקיום של עצמו. הוא מאמין בעצמו, מאמין בבריאתו, מאמין במעשיו, בקיום הצודק והנכון שלהם, לכן הם קיימים. אם יפסיק להאמין במשהו, הדבר יחדל.
האמונה היא עיקרון אחד, לצד האמונה יש צורך בעיקרון נוסף והוא היכולת הפרקטית לממש את החזון שבה באמונה וצורך בכל הידיעות הדרושות על מנת שהדבר לא ייפול. הידע או הדעת הם חלק ממה שאנו קוראים לו 'היכולת הפרקטית', כי אם לא יודעים איך דבר פועל ואיך לשלב אותו עם כל אינספור הדברים שסביבו, נוצרות סתירות שיגרמו לו ליפול ויגרמו נזק לסביבה – לא חשוב אם הסתירה היא בשל בורות או נוצרה בכוונה כדי להרוס או כדי ללמד לקח (לעיתים אלוהים עצמו מאפשר לסתירות להיווצר כדי להעניש את המורדים). לכן, בנוסף לאמונה, אלוהים גם צריך להיות כל יודע כדי שבריאתו לא תיפול. מאמר מפורט הדן ומשווה בין שני העיקרים: אמונה ודעת, אפשר לקרוא כאן: 'כיצד נבראת מציאות וכיצד היא מתפרקת'. מאמר נוסף בדן בשני העיקרים ומראה כיצד אלוהים בנוי בהתאם לשני העיקרים האלה, אפשר למצוא כאן: 'מבנה האלוהות מעית על אופיו ותפקידו'.
גם אצל האדם שקיבל אחריות על דבר מסויים או על עצמו, אם מתוך בורות ישקה עץ בסולר במטרה שיגדל, הסולר יבוא בסתירה לביולוגיה של ההעץ והעץ ייפול. אם פרעה מתוך מרדנות סירב להוציא את ישראל ממצרים ויצא לרדוף אחריהם, הרי הוא ידע שאלוהי ישראל חזק מהאלילים שלו לכן הסכים שייצאו לאחר מכת הבכורות. יחד עם זאת הגאווה שלו לא אפשרה לו להסכים לזה ובגלל הסתירה בין הידיעה לגאווה הוא נפל עם כל צבאו.
אמנם גם את היכולות הפרקטיות אלוהים משיג בעזרת אמונה, ואולם אמונה ללא יכולת (ללא פרקטיקה מעשית שבאה מדעת, כלומר מידיעות) לא משיגה דבר. כמו כן יכולת ללא אמונה חסרת ערך באותה מידה. אך בתוך הזוג: אמונה – דעת, האמונה ראשונה בהררכיה.
בגן עדן האמונה באה לידי ביטוי בעץ החיים, והדעת שנחוצה כדי לאפשר יכולת פרקטית מיוצגת בעץ הדעת טוב ורע.
אלוהים ברא את העולם שלם וללא סתירות, כי האמונה שלו שלמה והידיעה שלו שלמה (הסתירות מובילות למוות, והאדם מת כתוצאה מאכילת פרי עץ הדעת לא בגלל שדעת טוב ורע היא דבר לא טוב, אלא משום שהאדם לא יודע הכל ולכן יטעה במוקדם או במאוחר, ייצור סתירות ויביא מוות). יחד עם זאת אלוהים ברא יצורים בעלי חופש בחירה כאדם, והם יכולים לבחור האם לשתף פעולה באשר אלוהים מוביל אותם. אלוהים מאמין בצורך לתת חופש בחירה כי הוא מאמין באהבה (והאהבה זקוקה לחופש הזה).
לאלוהים אין מסגרת חיצונית לו, מציאות חיצונית, חוקים, השראה כלשהי שמהם הוא יכול לשאוב. כשהוא בורא אין לו על מה להישען מלבד על אמונת עצמו. לכן הוא גם חופשי לגמרי ביצירה שלו (אין מישהו או סביבה מסויימת שיכתיבו לו לה לעשות). בכל זאת, הדעת שדיברנו עליה מבוססת על חוקי ההגיון ולכן השאלה היא האם חוקי ההגיון הם חוקים אוניברסליים חיצוניים לאלוהים והוא מחוייב להם? התשובה היא שחוקי ההגיון הם אכן אובייקטיביים (כלומר כל בריאה היפותטית או אלוהים היפותטי צריכים לציית לחוקי ההגיון האלה אחרת בריאתם תיפול והם יפלו בעצמם) ואולם חוקי ההגיון נוצרים בדיעבד, לאחר שאלוהים יוצר באמונה. ההגיון למעשה בוחן ומשלים בדיעבד את מה שהאמונה יוצרת, לוודא שהיא מסתמכת גם על ההגיון הנכון. האמונה חייבת להתיישר עם ההגיון אחרת היא אמונת שווא.
ההגיון מתייצב אחרי האמונה לא בפער של זמן – כי קיומו של אלוהים הוא מעבר לזמן – אלא שהפער הוא מבחינת ההיררכיה. ההגיון מאשר את האמונה, מצדיק אותה, ומאפשר אותה באופן טכני אך האמונה היא היוזמת, המובילה, שם החזון, המחשבה פורצת הדרך. האמונה המטוהרת היא לחלוטין חופשיה, היא משלבת את ההגיון בהחלטותיה אך לא באופן כפוי. ההגיון יעקוב ויאשר את מה שנחזה באמונה מטוהרת, הוא לא יסתור אותה לעולם אלא ימצא את הדרך. יחד עם זאת האמונה מכבדת את ההגיון, מתחשבת בו משתפת איתו פעולה ולא מתנשאת מעליו. ההגיון או הדעת הם האישה והאמונה זה האיש ושניהם זוג נשוי לכל דבר ועניין.
אלה ששמים את ההגיון במקום הראשון ומנסים להתהדר באיזו אובייקטיביות או אמת או צדק שנמצאים כביכול בגישה הפרקטית הטהורה שמנותקת מאלוהים והאמונה, משלים את עצמם. אלוהים מאחד בתוכו את ההגיון המכנה את עצמו 'אובייקטיבי' עם האמונה והחזון אשר הם כביכול 'סובייקטיביים', ורק כך ניתן לברוא להביא או לתחזק חיים. אמונה, חזון, הגיון, יכולת הגדרה והפרדה, יכולת הבחנה שיפוטית, יכולת טכנית, ידע והבנת החוקים, כל אלה כלים בידי אלוהים, הוא מקורם והוא מאגד ומאחד בין שני סוגי הכלים שהגדרנו (בין הזכר והנקבה) והם מאירים כולם את הדבר מזוויות שונות – הם מאירים את אותו דבר מאוחד שעומד מעבר לכלים ולהגדרות, אלוהים שמו. האלוהים מאיר את עצמו.
האדם נקרא לשותפות עם אלוהים. הוא נוצר בצלמו ואמור לגדול ולצמוח לתוך תפקידו כמי שמבטא, מראה מצדיק, מוכיח ומוציא לפועל איכויות שונות, תכונות ויכולות שלו. עיקר תפקידנו הוא להוכיח בהגיון, להדגים את הדבר (את אלוהים ודרכו, ערכיו ומצוותיו) בחומר ובאופן מעשי בעולם הזה (בתוך הזוג אלוהים –אדם, אנחנו האישה).
יחד עם זאת עלינו להפעיל גם אמונה כי אחרת גם הדבר הפרקטי מעשי הגיוני לא ייצא לפועל. אמונתנו פועלת בדומה לעיקרון פעולת אמונת אלוהים והיא יוצרת (עם אלוהים) את מציאות עולמינו הפרטי. מציאות עולמינו נוצרת על ידינו בתוך עולם שכבר נברא ולכן האמונה שאנחנו נקראים ואמורים להפעיל יוצרת (שוב עם אלוהים) את מציאות החיבור ביננו לבינו וזה תפקידה היחיד. האמונה שלנו לא בוראת את העולם ולא מנהלת אותו! יחד עם זאת אם בחרנו ליצור בתוכנו חיבור איתו באמצעות האמונה אזי אנחנו פותחים אינספור דלתות בתוכנו – אפשרויות של חיים שיבואו לקראתנו במוקדם או במאוחר (כי אלוהים מחובר לאינסוף, הוא הקיים והוא יאציל עלינו את אלה באמצעות החיבור). אם לא בחרנו ליצור איתו חיבור אזי אנחנו מכבים את העולם הפרטי שלנו, והכל בנו בהכרח (כולל יכולת חשיבה הגיונית) הולך מצטמצם ונובל. כפי שאמרנו לגבי ההגיון, גם באמונה, האשליה החילונית כאילו האדם באמצעות אמונה בעצמו יכול לעשות כל דבר וליצור לעצמו חיים היא אמונת שוא שלא מתכתבת עם המציאות או עם ההגיון (יוצרת סתירה למציאות).
אלוהים ברא את העולם באמונה וברא אותנו חלק מהעולם, הוא גם יצר בנו מראש את כל המעשים ההתנסויות האירועים החוויות וכולי. ואם כך איך יש לנו בחירה אם הכל נוצר כבר מעבר לזמן? ובכן הבחירה היא בכך שאנו נקראים לברוא באמונה ביחד איתו את החיבור שביננו (זה הדבר היחיד שבו יש לנו מרווח בחירה), אנו עושים זאת על ידי כך שאנחנו מאמינים בו, בצדקתו, בריבונותו, באלוהותו, בדרכו וכולי. על ידי אמונה זו אנחנו מתחברים לאמונתו הפועלת מעבר לזמן. האמונה שלנו בו בצידקתו בריבונותו וכולי פועלת בתוך הזמן ובתוך עולם המעשה, אך על ידי החיבור אנחנו נעשים שותפים למעשיו שמעבר לזמן והוא נעשה שותף למעשינו שבתוך הזמן. הוא מאוד מעוניין בשיתוף הזה והוא מאמין בנו בכל ליבו. אם לא נבחר להאמין בו בחזרה, דרך עולם המעשה והפרקטיקה שלנו במימד הזמן, אז האמונה העקרונית שלו בנו לא תוכל לבוא לידי ביטוי בעולם הזה ואנחנו, שהיננו חלק מהעולם הארעי, הנברא, נימוג. (מאמר מורחב על הבחירה החופשית אפשר למצוא כאן).
לכן גם אמונתנו (כמו זו של אלוהים) מוכרחה שתהיה מגובה במעשים. אזי חיבור עוצמתי זה של אמונות אלוהים עם אמונתנו שמחוברת למעשים על הארץ, תשפיע לא רק במישור האישי אלא על כל העולם כולל על השמים. אלוהים בוחר להשתמש במציאות הפרטית שבני אדם יוצרים באמונתם בו לכל מיני מטרות לא רק על הארץ אלא גם בשמים. כך נוצר החיבור בין השמים לארץ וזו תכלית הבריאה.
אמרנו שהאמונה היא המרכיב הסובייקטיבי אך היא סובייקטיבית לא מפני שזה מרכיב חלש או לא מבוסס, אלא רק מפני שהיא לגמרי אישית, תלויה באינדיבידואל ובבחירתו. זוהי בחירה שלא נשענת על דבר אלא על עצמה בלבד. לכן גם אצלנו זה המקום שבו יש לנו באמת חופש בחירה (המקום היחיד), שם אף אחד ושום דבר לא כופה עלינו לבחור כך או אחרת. לכן זה גם מקום מאתגר. הוא מאתגר כי אנחנו צריכים, כמו שאלוהים עשה במקור, לברוא את האמונה, את המציאות הזו בחיינו כביכול יש מאין. אנחנו יוצרים את עולם האמונה הפרטי שלנו באופן נקי ומטוהר בכוח האמונה בלבד, כאשר ההגיון או העדות האובייקטיבית המעשית מצטרפים לשם בדיעבד, מחזקים ומאשרים אותה.
למעשה גם על אלוהים אפשר לומר את אותו דבר: כי המקום היחיד שבו הוא בוחר באופן לגמרי חופשי הוא מקום האמונה (כי בכל מקום אחר הוא צריך לציית לחוקי ההגיון). הבחירה הבסיסית של אלוהים היא הבחירה באור ובאמת. גם השטן היה בזמנו ישות אלוהית (חלק בלתי נפרד מהאלוהות) וגם הוא עמד במקום המטוהר הזה של בחירה באמונה, ובעומדו שם הוא בחר להיפך, הוא בחר להאמין בחושך ובשקר.
תודה לאל על ההגיון הישר הכנה האובייקטיבי והמואר (שאמור להיות נסמך על ממצאים אובייקטיבים בלבד וחקירה כנה), כי החיזוק והתמיכה שהוא נותן לאמונה הם קריטיים ואי אפשר בלעדיהם (לשטן אין את התמיכה הזו כי מעשיו הם חושך ורמיה, ולכן הוא ייפול). מאמינים שלא חוקרים את אמונתם, את היישום שלה במחשבותיהם ובמעשיהם, ולא מאשרים אותה בהגיון בלתי משוחד (וכאמור, גם במעשים שמאחוריהם אותו הגיון פרקטי שנובע מחקירה אובייקטיבית באור), אמונתם לא תעמוד.
אני אומר שאנו בוראים את האמונה שלנו יש מאין כי מזווית הראיה שלנו זה כך, ואולם הוספתי 'כביכול' כי מזווית הראיה הרחבה יותר, אמונה זו שלנו מחקה את אמונת אלוהים והיא מבוססת עליה ועל הדרך שהוא סלל מתחילה. הוא זה המחולל ויוצר בנו את הדחף ליצור בתוכינו עולם באמונה, הוא שם בנו את רוחו שתומכת בכל דבר שהוא המקור שלו. יחד עם זאת הוא משאיר לנו לבחור זאת ולבנות את הדבר לבד. (במילים אחרות, הוא תומך בנו בכך שהוא שם לידנו וסביבנו את החומרים לבניה. נרצה נשתמש, לא נרצה, לא נשתמש. הוא לעולם לא יכפה זאת עלינו, לא ילחץ, אף לא ינסה לשכנע).
על ידי התהליך שתואר לומדים לא רק להאמין וכך ליצור (ביחד איתו) את החיבור לאלוהים, אלא גם לאהוב, להפיץ אור, להביא חיים, להיות אינסופי ונצחי (כל אלה מאפייניו של אלוהים בהיבט הרוחני שלו). מי שלומד כך את דרכו מעיד על עצמו שנולד מאלוהים, שממנו יצא ואיליו הוא חוזר שכן תשוקתו היא להידמות לו וללכת בדרכיו.
תשוקה זו, יכולת המאמין הפרטי ליצור את עולם האמונה שלו יש מאין, האפשרות שנפתחת לו להפוך קיים באמצעות אמונה שמחוזקת בדיעבד על ידי הגיון אך במקורה היא חופשית ותלויה רק בעצמה – כל אלה מקורם באלוהים, אך יש בני אדם שרוצים את זה לעצמם ויש כאלה שלא. מי שבוחר לרצות מקבל את אלה בחסד – לא בזכות עצמו. מי שקיבל זאת בחסד מבין שעובדת היותו חופשי ומכיל בתוכו את כל אלה, איננה סותרת את העובדה שהוא תלוי לחלוטין כל כולו באלוהים, ברצונו ואמונתו.
הכיצד אין סתירה בין שתי העובדות? ובכן, אלוהים מכיל את הכל, ריבון על הכל, המקור של הכל והוא גם זה שמוציא לחופשי, מחבר את הנברא לבורא ומאפשר לו להיות כמותו על ידי שותפות ואיחוד. זה מה שהוא עושה, וזה לא מעיד על סתירה במעשהו אלא על הגאונות שבה.
הערה חשובה: בשום אופן אין מאמר זה נועד לשכנע מישהו במשהו, כי ההבנה במילים ובהגיון באה רק אחרי שבוראים את הדבר בתוכנו באמונה. מי שלא בוחר לברוא בתוכו את האמונה באלוהי השמים, מילים של הגיון או ידיעה של דעת לא ישכנעו אותו לעולם, ויהיו בשבילו כמו שפנינים הן בעיניי חזירים.